"יציאת מצרים" במשפחתי
בחרתי לראיין את אמי ויציאת המצרים שלה:
רקע:
כאשר אמי הייתה ילדה קטנה, החליטו הוריה לרדת מהארץ למספר שנים בכדי לנסות את מזלם במקום אחר.בדצמבר 1980, מספר ימים לפני יום הולדתה ה8 של אמי, היא ומשפחתה היגרו ליוהנסבורג שבדרום אפריקה.אמי מספרת שהגיעה לדרום אפריקה בעונת הקיץ (עונות הפוכות מישראל) בזמן החופש הגדול של בתי הספר ובכך ניתנה לה האפשרות להסתובב קצת עם הוריה ולהכיר את המדינה.אמי מאוד התלהבה מכל המראות החדשים, מהקניונים הגדולים, מהמכוניות המפוארות בכבישים ומהבתים הפרטיים עם בריכות השחייה.
שנות ילדותה של אמי ביוהנסבורג:
כאשר נגמרה חופשת הקיץ ולאחר שהוריה של אמי ביררו על בתי ספר יהודים טובים, הם רשמו אותה לבית ספר יהודי דתי שנקרא " ישיבה קולג' ".לזיכרונה של אמי, היום הראשון בבית הספר היה הלם מוחלט עבורה.בדרום אפריקה השפות המדוברות הן אנגלית ואפריקנס כאשר ביוהנסבורג לומדים באנגלית.אמי, אשר ידעה לדבר רק עברית באותה התקופה הרגישה חסרת ביטחון ובודדה בחוסר היכולת שלה לתקשר וזאת לצד העובדה שהיא באה מבית חילוני לחלוטין והייתה צריכה להיקלט ולהסתגל לאורך חיים דתי בשעות בית הספר.
בית הספר " ישיבה קולג' ":
לדברי אמי בית הספר היה ענק בגודלו וכלל: גני ילדים, בית ספר יסודי ותיכון.בבית הספר היה גם בית כנסת גדול ומפואר, בריכה אולימפית מגרשי טניס, מגרשי כדורסל ומגרשי כדורגל, בקיצור כמו שאמי אומרת "קאנטרי – קלאב".בבוקר אמי הייתה מגיעה לבית הספר בהסעה היות והמרחקים ביוהנסבורג ממקום למקום הם גדולים.בבוקר לפני תחילת הלימודים, כל הילדים, המורים והרבנים היו מתכנסים בבית הכנסת לתפילת שחרית ורק לאחר שהסתיימה התפילה התחילו הלימודים בכיתות.
בכיתות של בית הספר היסודי הבנים והבנות למדו יחד כאשר בתיכון הייתה הפרדה.הלימודים התנהלו עד שעת הצהריים במתכונת רגילה ובשעת הצהריים הילדים היו מתאספים באולם הספורט לתפילת מנחה, לאחר מכן היו לומדים כשעה וחצי של לימודי קודש ורק אז היה מסתיים יום הלימודים.אמי אומרת שהחינוך בבתי הספר בדרום אפריקה היה חינוך מאוד נוקשה אשר הושפע מאופיו של החינוך האנגלי וזאת לצד חינוך דתי שבפני עצמו מאוד קשה למי שלא רגיל.לבית הספר הייתה תלבושת אחידה אשר כללה הכול : חצאית, חולצה, סוודר, בלייזר, נעליים, גרביים ואפילו צבע הקוקייה בשיער היה חייב להיות תואם.התקופה הראשונה בבית הספר הייתה מאוד קשה עבור אמי, היא הייתה צריכה להסתגל לחינוך דתי ונוקשה, להתרגל למנטליות חדשה, ליצור חברות חדשות ובנוסף ללמוד אנגלית ולהשתלב בכיתה.היו ימים בהם אמי הייתה חוזרת הביתה ולא מפסיקה לבכות בעקבות הגעגועים שלה לישראל, למשפחה ולכל הדברים שאליהם הייתה רגילה.כעבור שנה לאחר שלמדה אנגלית, הצטרפה לכיתתה ילדה ישראלית חדשה, הן הפכו לחברות טובות עד עצם היום הזה ואמי התחילה להסתגל ולהשתלב בחייה החדשים.
בית הספר "קינג דויד"
לאחר שסיימה אמי את בית הספר היסודי, היא ביקשה מהוריה להעביר אותה לבית ספר יהודי אחר אשר היה חילוני.יחד עם סיגל חברתה, הן עברו לתיכון "קינג דויד" שם הן למדו עד כיתה י"א.בכיתה י"א התעוררה בעיה בכך שבית הספר חייב את אמי ללמוד אפריקנס כשפה שנייה, אשר הייתה חובה לבגרות מלאה.לאחר מספר שיעורים פרטיים של אפריקנס, אמי סירבה ללמוד את השפה ודרשה בתוקף מהוריה לשלוח אותה לעשות בגרות בישראל.
בית הספר "מוסינזון" הוד השרון
להוריה של אמי לא הייתה קלה ההחלטה לשלוח אותה ללמוד בארץ היות והיא בת יחידה, אך יחד עם זאת הם רצו את שמחתה וטובתה ושלחו אותה לשנת לימודים בישראל, אמי ביחד עם חברתה סיגל הגיעה לבית הספר "מוסינזון" שבהוד השרון, במוסינזון הייתה פנימייה לילדים ישראלים ובנוסף פרויקט לילדי חוץ אשר רצו ללמוד ולעשות בגרות בישראל.אמי סיימה את כיתה י"ב בארץ ובעקבות הקושי לחיות במרחק רב מהוריה החליטה לחזור "הביתה" ובכך לא התגייסה לצה"ל, כי לא רצתה להיות חיילת בודדת.
סיכום שנות ילדותה של אמי בדרום אפריקה
ההתחלה בדרום אפריקה הייתה מאוד קשה עבור אמי: ללמוד שפה חדשה, להסתגל למנטליות שונה, ליצור חברות חדשות וזאת לצד הגעגועים החזקים למשפחתה המורחבת בישראל ולמולדת עצמה.כעבור זמן מה ולאחר שאמי הסתגלה, היא מספרת שהחיים בדרום אפריקה היו חיים מאוד טובים ונוחים.דרום אפריקה, מדינה עשירה, אפשרה לכל אדם ממוצע לחיות חיים של עשיר, אמי והוריה התגוררו בבית פרטי ענקי עם בריכת שחייה, יצאו לטיולים רבים ברחבי המדינה ועם הזמן אמי הרגישה מאוד שייכת למקום.במהלך ילדותה הצטרפה אמי לתנועת הנוער "בני עקיבא", נהנתה מהמפגשים ונסעה איתם כל שנה בחופשת הקיץ למחנה של כשלושה שבועות אשר היה במרחק נסיעה של 12 שעות מביתה.לאורך שנות ילדותה הייתה אמי מאוד מגובשת בקהילה היהודית שביוהנסבורג.
דרום אפריקה – פוליטיקה
כאשר אמי והוריה הגיעו לדרום אפריקה בסוף 1980, המדינה התנהלה תחת משטר האפרטהייד, מדיניות המבוססת על עקרונות של הפרדה גזענית בין לבנים, שחורים וצבעונים ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.חלק מחוקי האפרטהייד כללו: איסור על נישואי תערובת, איסור על קיום יחסי מין בין לבנים לבין גזעים אחרים והפרדה מוחלטת של מתקנים: מתקני שירותים, חופי רחצה, תחבורה ציבורית ועוד ...מדיניות האפרטהייד צרמה לאמי והוריה מאוד והם תמיד נהגו להתנהג בכבוד, הערכה וברוחב לב עם כל שחור או צבעוני אשר היה להם קשר.
בשנת 1994 עם בואו של סוף האפרטהייד ותחילתה של תקופה חדשה בדרום אפריקה, החליטו אמי והוריה לחזור ארצה לפני הבחירות הדמוקרטיות הראשונות וזאת מפני חשש של פרעות במהלך המעבר של הממשל.
עלייה לישראל
בשנת 1994 אמי עלתה ארצה יחד עם הוריה והייתה במעמד של עולה חדשה, קיבלה תעודת עולה וזכתה לזכויות שניתנו לעולים חדשים, הורי אמי היו במעמד של תושבים חוזרים.לפני חזרתם ארצה הם שלחו מכולה שהכילה את כל חפציהם והביאו איתם ארצה גם את כלבם "קלייד", לברדור גזעי.בישראל, הם התגוררו ברחוב גוטליב שבתל אביב, תחילה היו מאוד נרגשים עם שובם ארצה וקרבתם לשאר בני המשפחה, אך כעבור זמן קצר חוו קשיים להסתגל שוב למקום "חדש", המנטליות הייתה שונה עבורם והצעות התעסוקה שהיו פרוסים בפניהם לא היו לרוחם.לאחר כ10 חודשים בלבד הם שבו לדרום אפריקה.
דרום אפריקה בפעם השנייה
באותה עת המצב הפוליטי מדיני בדרום אפריקה היה שקט וטוב, לא היו מהומות כפי שחשבו והממשלה תחת שלטונו של נלסון מנדלה תפקדה היטב.אמי והוריה חזרו "ישר לעניינים", פתחו עסק משפחתי חדש להפצת צעצועים ברחבי המדינה ושגשגו מאוד.
לאחר כ-4 שנים המצב הביטחוני מאוד הידרדר והפשע גבר.למרות שוויון הזכויות הפער בין השחורים ללבנים לא הצטמצם והעוני אצל השחורים היה גדול והוביל לפשיעה.
אמי מספרת שבאותה התקופה היו הרבה מצבים בהם חשה מפוחדת ומעורערת.החל משעת חצות ועד הבוקר היה חוקי להתייחס לרמזור אדום כאל תמרור עצור, היות והיו הרבה תקיפות ושודים בזמן שאנשים חיכו ברכבם שאור הרמזור התחלף.אמי חוותה תקרית בה, היא וסבתי נעצרו עם הרכב ברמזור אדום לאור יום כאשר בא איש שחור עם סכין והצמיד אותה לגרונה של סבתי בדרישה שייצאו מהרכב וישאירו את התיקים.בפחד גדול אמי וסבתי פינו את הרכב ולמזלם יצאו ללא פגע בגופם.התקרית הביאה את אמי לתחושת חרדה וחוסר ביטחון מוחלט.תקופה קצרה לאחר מכן אמי באה ארצה לחופשת מולדת.
החזרה הסופית לישראל
במהלך חופשתה בארץ הכירה אמי את אבי והחליטה להישאר בארץ כדי להיות אתו.זמן קצר לאחר מכן, כאשר הייתה בת 27 הם החליטו להתחתן וכשנה לאחר חתונתם חזרו סבי וסבתי באופן סופי ארצה כדי להיות קרובים לביתם היחידה.
אמי אומרת שלמרות שבפעם השנייה חוותה קשיי התאקלמות, היא התגברה די במהרה מכיוון שהרגישה מאוד שלמה עם החלטתה.